ניגרונדו וגיפיטי מבקרים

שווארמה טורו היא מקום שמלווה אותי כבר שנים, מאז שהייתי בן 18. לא רק מקום לאכול בו, אלא גם מסע בזמן, כמו דלת לזיכרונות שנעשים יותר מתוקים ככל שהזמן עובר. היום, בגיל 26, חזרתי לבדוק אם הקסם עדיין שם, או שאולי אני הוא זה שהשתנה. הבשר, מיקס הודו ופרגית, היה טעים – טוב, אפילו טוב מאוד. אבל לא מושלם. ולרגע תהיתי: האם זו באמת המנה, או שאני מצפה ממנה ליותר ממה שהיא יכולה להציע? הצ'יפס הגיע ללא מלח. אולי זו טעות, ואולי יש כאן מסר על פשטות שחמק ממני? המלח אמנם חסר לי, אבל לפעמים צריך ללמוד להעריך את מה שיש. ומה עם החציל? הוא היה מטוגן בקמח, ולצליאקי כמוני זה אומר רק דבר אחד – הוא נשאר בצד. לפעמים נדמה לי שהחציל מביט בי, כמו דמות טרגית מהצד השני של הצלחת. "זה לא אשמתך," הוא אומר לי בשקט, ואני מהנהן בחיוך ונפרד ממנו. אני תמיד אוכל את השווארמה שלי בצלחת. יש משהו בחוויה הזו של שליטה מוחלטת – לבחור מה לטעום, מתי, ואיך. מבחר הסלטים היה סביר: כרוב לבן, כרוב אדום, סלט ירקות רגיל, כמה סוגים של חריף, ומטבל שום שכאילו רצה לומר משהו חשוב, אבל התבלבל בדרך. שווארמה טורו היא כמו ספר ישן שאתה חוזר...